את סיפור הקרב של נעם בונפד שמעתי בשבוע הראשון של המלחמה. חבר התקשר וסיפר שיש לו
שכן שעוד יעוטר בעיטור הגבורה. שהצליח להחזיק גג בכפר עזה ולהרוג כמה עשרות, שירו עליו מכל
עבר אבל לא הצליחו להבין איפה הוא בגג.
בנימוקי צל״שים נוהגים לכתוב בלקוניות אז אני ארחיב: נעם הוא אחד מהרבה אנשים שפשוט קמו
ודהרו להלחם בעוטף בבוקר השבת השחורה. במחסום ליד נתיבות הוא פגש שוטר חייל ושבכניק,
והם החליטו להכנס יחד לכפר עזה. אחרי חצי שעה הם מצאו את עצמם מוקפים בעשרות מחבלים
בקצה הרחוק של הכפר. נעם עלה לגג של מבנה ובמשך שעות צלף במחבלים. בעזרת קצין מהאוגדה
(אלעד זנדני) הוא גרם למחבלים להתחבא, והגן על כמה וכמה בתים.
רוב הקרבות מאותו יום מצולמים מהזווית של המחבלים. הקרב הזה מתועד מהקסדה של כתר צורן,
אופנוען לוחם במשטרה שלחם עם נעם. צפיתי בארבע שעות תיעוד. פעמיים. כתר הוא לוחם אדיר
וחכם וקר רוח (וגם בנו של יאיר צורן). הוא שמר על ירון, השבכניק שנלחם איתם ונפצע קשה, ומנע
את חטיפתו.
ארבעתם נכנסו לשטח ההשמדה הזה ומיד הבינו שהסיכוי שלהם לצאת ממנו קלוש. ואחרי שעות של
לחימה, כשהגיעו לוחמי דובדבן, נעם וזנדני סירבו לרדת מהגג. כשנעם הגיע הביתה בשלוש בבוקר,
החברים שלו היו המומים. הם לא האמינו שהוא שרד אחרי ששמעו ממנו בצהריים שנגמרת לו
התחמושת והבטרייה כבתה. מתברר שהוא חבר לכוח של דובדבן, לקח מהם תחמושת, השיג מדים
והצטרף לקרבות מבית לבית לשחרור לכודים עד שבאמצע הלילה הרגיש שכבר לא צריך אותו.
ונעם לא רק שרד, הוא הקים מאז כוח מיוחד עם יכולת מבצעית מסויימת. נפתלי בנט השיג להם
תרומה לציוד מסויים, ומאז הם עובדים בעזה. רק עכשיו הסכים להתראיין, כי השתכנע שהסיפור הזה עשוי לתת תקווה לאנשים.