רפ"ק שפרה בוכריס, בת 45 ממרחב עם.

בבוקר שבת 7.10 התעוררה בביתה רפ"ק שפרה בוכריס, קצינה במרחב דרום של מג"ב, מטלפון שהקפיץ את כל מג"ב דרום לבאר שבע.

קמה, התארגנה בזריזות ויצאה בלי להעיר את המשפחה.

באמצע הדרך קיבלה דיווח על קצין פצוע ברעים והחליטה על דעת עצמה לנסוע לשם.

בפול גז נכנס הצוות שלה, שמנה אותה ועוד שלושה שוטרים בשתי מכוניות פרטיות, לתוך גיא ההריגה הרועש של המסיבה.

השיטה היתה קבועה: ניצולים מהמסיבה, כמעט כולם פצועים בדרגות שונות, שלחו בטלפון למשפחותיהם מיקומים של המסתורים בהם הסתתרו בשטח. המשפחות העבירו למשטרה, שהעבירה לשפרה בוכריס.

כשהגיעו בוכריס ושוטריה למיקום, בדרך כלל שיח, בור, או מאחורי עץ, קראה בוכריס לעברם בקול 'אנחנו מג"ב, באנו להציל אתכם', העמיסה כמה שיותר מהם על שני כלי הרכב הקטנים ויצאה איתם אל כביש המוות שבין אתר הטבח ברעים לתחנת האיסוף של האמבולנסים בתחנת הדלק באורים.

הכביש הזרוע לכל אורכו במכוניות מנוקבות, הפוכות, טנדרי מחבלים, שלוליות דם וגופות לאינספור. 

"במושב האחורי של הקאיה שלי, שמותאם לשלושה, העמסתי בדרך כלל שבעה", הסבירה בדיעבד בחיוך נבוך של שוטרת שעברה על חוקי התעבורה. "אני עם האם 16 שלי עם הקנה החוצה לכיוון אחד, וברוך, השוטר שלי, עם האקדח החוצה לכיוון השני".

לאורך כל היום היה האזור כולו אפוף סכנת מוות ברורה ומוחשית.

צרורות ירי, זמזומים חדים של קליעים ליד האוזן, פיצוצי נ"ט ואר פי ג'י, עמודי עשן מיתמר וצעקות באקסטזה בערבית, ליוו את 'צוות שפרה' במשימה עליה החליטה המפקדת.

רצים אל תופת כמו אל ים, חותרים ללא הרף למגע עם המיקומים ששלחו הניצולים.

כך, לאורך למעלה מ 11 שעות רצופות, עשה צוות שפרה את דרכו מתחנת הפינוי באורים אל אתר הטבח ברעים.

יוצא ריק, חוזר עמוס, שוב יוצא ריק אל תוככי הצלמוות ושוב חוזר עמוס,

וחוזר חלילה, אינספור פעמים.

מספר הנפשות שזכה כוח שפרה להציל – קרוב למאה.

וגם שבה, על הדרך, 11 מחבלים שהועברו מיד לחקירה מהירה בשטח.

מה מביא אישה כמו שפרה בוכריס, אם לעשרה ילדים, לבחור ביוזמתה להיכנס שוב ושוב לתוך סכנת חיים ברורה ומיידית, כך לאורך שעות על גבי שעות?

למה בעצם שווים חיי הצעירים שהצילה מהמסיבה, יותר מחייה שלה?

זו הרעות הישראלית, ברית הגורל היהודי, האחווה והאמונה בצדקת הדרך, שהן כוח העל של הציונות. 

"חשבתי על אמהות אחרות שרוצות את הילדים בחזרה הביתה בשלום", אמרה בדיעבד.

"היתה לי מחשבה אחת כל הזמן. איך אנחנו מצילים כמה שיותר, כמה שיותר. לא היה בי פחד. ידעתי שהכל יהיה בסדר". 

קרדיט הקרן למנהיגות ציונית