במיגונית במוצב כיסופים, עליו פשטו ב-7 באוקטובר עשרות מחבלים, הסתתרו 19 חיילי מפקדה. המפקד שלהם רס"ן רז פרץ ז"ל, ניהל קרב הרואי תוך שהוא נותן פקודות אש לחיילים שלו, שלא היו מתורגלים בירי בנק – ולבסוף הסתער ונפל.
למעשה, רס"ן פרץ ז"ל, מ"פ מפקדת גדוד 51 החליף את השבת כדי לצאת לחתונה של חברים ולסידורים לקראת החתונה שלו, ומצא את עצמו תחת מתקפת מחבלים על המוצב, מכניס את חייליו למיגונית, לוקח יוזמה ומביא נשקים מהחדרים שלהם. בדרך נתקל במחבל ומחסל אותו ומתוך המיגונית ממשיך לנהל קרב מול עשרות מחבלים עם שני נשקים, מונע מהם להיכנס דרך הפתחים ומסתער.
ארוסתו נועם ויסמן והוריו נאוה ורוני הגיעו לסגור מעגל עם מה שהיה במוצב בכיסופים באותו יום ארור. "כל כך רציתי להגיע לפה ולראות באמת איפה הבן שלי לחם", מספר אביו. "שמעתי כל כך הרבה סיפורים על הילד. כשהגעתי לפה, הבנתי איזה תופת הוא עבר פה. שהוא אמר ללוחמים שלו: 'בואו נסתער החוצה' והם אמרו לו "אתה מבין מה קורה בחוץ?" – הוא לא ויתר. כל זה כשהוא ידע שהוא יוצא הוא לא חוזר מהקרב הזה. הוא ידע שאם הוא יוצא, הוא משאיר את אלה שנמצאים פה בחיים. וזה מה שהוא עשה, וזו הגאווה שלי ועם זה אני אשאר כל החיים".
רס"ן פרץ ז"ל וארוסתו הכירו בכיתה ה' בבית הספר היסודי בעפולה והיו מאז החברים הכי טובים. בהצגת סוף שנה שיחקו בתפקידים הראשיים זה לצד זה, היא יסמין והוא אלאדין. הוא רצה קשר רומנטי, אבל היא לא חשבה שזה נכון, והוא חיכה לה ולא ויתר. בגיל 18 כשהתגייס, היא סוף סוף הסכימה לצאת איתו. מאז האהבה פרחה. לפני שנתיים עברו לגור יחד ובאפריל השנה, רגע לפני יום ההולדת שלה, הוא כרע ברך.
"דיברתי איתו ערב לפני, זו הייתה שיחה ממש רגילה. הוא שלח לי שהוא אכל בקידוש קובות שהכינו פה והוא רשם לי שממש לא יצא להם טוב, לא מוצלח, 'ניסיון כושל' הוא כתב לי. ואז רשמתי לו: "בתכל'ס אין על הקובות שלי" והוא אמר לי: "חד-משמעית". ואז אמרתי לו: "תלמד להעריך מה שיש לך בבית", בצחוק.
"ביום האחרון שהוא היה בבית, ב-1 באוקטובר, זה היה הבוקר שהלכתי פעם ראשונה למדוד שמלת כלה, הוא חיכה לי בבית", משחזרת ארוסתו. "הוא לא הספיק אפילו לראות את זה. הוא ידע שהחלום שלי זה היה להיות אימא צעירה, הוא אפילו טיפה היה לחוץ יותר על זה מאשר…", היא לא מצליחה לסיים את המשפט.
"זה לא הגיוני שזה המכתוב שלו, כי הכול כבר היה מדויק. הוא החליט שהוא משתחרר, ידענו שאנחנו רוצים ירח דבש, ידעתי שאני רוצה להיכנס להיריון ישר אחרי החתונה. אמרתי לו: 'יש לנו את כל החיים לפנינו, מה הלחץ? ביום שאחרי החתונה נתחיל, אבל לא לפני, אני רוצה ליהנות מהחוויה'". לדבריה, עכשיו היא מצטערת על כך מאוד. "התפללתי שבסופ"ש האחרון שהוא היה בבית אולי באמת הוא ישאיר לי משהו. מעניין אותי לדעת אם הוא אמר משהו לפני שזה קרה, אם הוא ידע שהוא הולך למות, אם היו לו מילים אחרונות, אם הוא חשב עליי".
בחזרה ל-7 באוקטובר
אל תוך המיגונית שבה רז שהה, נכנסו באותה השבת 19 חיילים. שבעה נפלו בקרב, 12 נפצעו ושרדו. שלושה מהם אזרו כוחות להתייצב מול המצלמות ולתאר את השעות הקשות במיגונית שבה נפלו חבריהם.
"בשש וחצי בבוקר יש אזעקות צבע אדום, אני מתעוררת בבהלה, שומעת בומים מטורפים עוד לפני שהספקתי לפתוח את העיניים. אני רצה עם פיג'מה, יחפה, בלי טלפון, פשוט למיגונית", מספרת סמל תמר נצר, מש"קית ת"ש ששרדה את טבח המיגונית במוצב כיסופים. "התמונה הכי גדולה שאני זוכר מאותו הרגע של השעות בבוקר זה את רז צועק עליי: 'לך תביא את הנשק מהחדר. תרוץ, תחזור לפה מהר, תעלה על מדים'. הוא שם את הנעליים שלו, אז הוא ביקש ממני את הגרביים, כי לא היו לו גרביים. הוא מחלק אותנו לפתחים של המיגונית – ואנחנו פשוט מחכים למחבלים", נזכר סמ"ר יעקב וקנין, ששרד גם הוא את טבח המיגונית במוצב, הודות לרז.
במשך הזמן הזה יש מטחי רקטות וצבע אדום. סמל נצר מספרת: "לאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים למיגונית, ותוך איזה חמש דקות כבר כולם היו בפנים, כולם אנשי מפקדה. בסביבות השעה שבע בערך רז אומר שהוא מסתכל בקבוצה של הקצינים ואומר שיש שמועות על פשיטה על הבסיס לידנו ושיש חוליות של מחבלים בדרך אלינו. אנחנו שומעים ירי מסיבי מכיוון הש"ג ואני שומעת פתאום קליעים פוגעים במיגונית מבחוץ, אני מבינה שבאמת יש מחבלים בפנים. אנשים נכנסים ללחץ מטורף, כי זה שלב שאתה לא מבין מה קורה עדיין".
"רז הלך להביא את הנשקים, עלה על מדים", מתארת סמל נצר. "אנחנו מתחילים לקלוט שיש כניסה של מחבלים וצריך להתאפס ולנסות להציל את עצמנו ולשרוד". היא ממשיכה, "הוא היה במצב כריעה, עם הנשק לבחוץ – ואז התחילו חילופי היריות והמלחמה. מחבלים הגיעו משני הצדדים, ופשוט התחילו לירות על כל דבר שהם רואים".
"הוא ראה מהצד השני מחבל ורץ לכיוונו, ירה. המחבל הזה פגע לו ביד, יד שמאל שלו נשמטה, הוא החזיק את הנשק רק עם יד ימין, רץ לכיוון הפתח כי הוא קלט שיש פה מחבלים, עם יד אחת – ואחרי כמה דקות של מלחמה, ירו בו בפלג גוף עליון – והוא נפל", היא משחזרת. "הוא נשכב על הגב, ושם נהרג. יחסית הוא נהרג במקום, אחרי פייט רציני וקרב שלא מבייש את הקצינים הכי טובים בצה"ל".
אלא שמתברר שהחיילים ששהו במיגונית הם לא היחידים שרז הציל ממתקפת מחבלי חמאס באותה השבת. הוא אף הספיק לשלוח הודעה לחבריו במסיבה ברעים, ולמעשה להביא לכך שיעזבו את המקום מוקדם. הודות לו, הם ניצלו. "הוא הקליט לי הקלטה של יריות", מספרת מאיה הרשקוביץ שניצלה מהטבח בזכותו. "הוא רשם לי 'תעופו לבית'. היה חשוב לו באמת להדגיש את ה'תעופו', שנבין את גודל האירוע", מספר חברו, אושרי בוגנים. הוא מדגיש: "בזכותו אנחנו פה".
"על כל מחבל שהוא הוריד, הוא נתן לנו עוד הזדמנות לחיות"
בינתיים במיגונית במוצה בכיסופים, אחרי שרז נפל, הבינו השוהים במיגונית שנכנס רימון. "לפני הפיצוץ הסתרתי את עצמי. ניסיתי להסתגר, להגן על עצמי מהפיצוץ. שנייה אחרי זה הגיע הפיצוץ ואחרי שזה קרה, מחבלים הכניסו את הידיים עם הנשק פנימה וירו לכל כיוון במיגונית, לאן שהם יכלו", מסבירה סמל נצר. היא מוסיפה, "במשך שלוש וחצי-ארבע שעות בערך אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מנסים להגן על עצמנו וכל בן אדם שהיה עם נשק ניסה לשמור על פוקוס, לראות אם יש מחבל שמנסה להיכנס פנימה ולירות לכיוון, לשמור על עצמנו".
סמ"ר וקנין מספר, "התחילו להגיע רימונים למיגונית, רימון אחרי רימון. אני זוכר את עצמי תופס רימון מהאוויר, זורק אותו החוצה ואני זוכר את תמר, רימון שנפל לה בין הרגליים, מרימה וזורקת החוצה למחבלים". תמר זרקה רימון שמסתבר שהרג מחבלים. "לא חשבתי שאני אגיע לסיטואציה כזאת בחיים", היא מעידה, "כל פעם שאני מעיזה להסתכל קצת יותר עמוק, אני מזהה חברים שלי ואנשים שאני מכירה פשוט מאבדים את החיים שלהם מול העיניים שלי".
"אחרי כשעה וחצי-שעתיים שהם זורקים רימונים ואנחנו נמצאים במלחמה מתמדת איתם, פתאום נזרק פנימה מטען שחור", משחזרת סמל נצר את רגעי האימה. "אני זוכר שראיתי אותו, אמרתי שזה הסוף", אומר סמ"ר מאור יהודה ששרד את הטבח במיגונית. "אני כבר ראיתי איך נגמר וראיתי את כל החיים שרצים לנו מול הפנים. ואז פשוט פתחתי עיניים".
"המטען היה כל כך גדול. הוא תגלגל לכיווני והבנתי שאם הוא מתפוצץ קרוב אלינו, הסיכוי של מישהו להישאר בחיים זה מאוד נמוך. אני קם באפס כוחות, באמת מצליח להרים את הגוף שלי ולקום למטען, אני דוחף אותו עם הרגל ואז הוא מתגלגל לצד השני ולא עוברות שתי שניות והוא מתפוצץ", הוא מתאר. "בזמן הזה כל הגוף שלי מתכווץ. הרגל שלי נשברה, הצלעות שלי נשברו בזמן הזה. לא כל כך מצליח לנשום, אבל הראש עדיין ממשיך לעבוד ויש עשן בכל החדר וממש חשוך, ואני יודע שזה הזמן שלהם להיכנס. אני משחרר צרור לפתח. אחר כך מתברר שניסו להיכנס שם מחבלים בזמן הזה – והם נהרגו".
"חשוב להזכיר את כל הגיבורים שהיו פה", מבקש יהודה וקורא את שמותיהם. "סמ"ר אביתר אוחיון, סמ"ר יוגב אהרן, סמ"ר אור אסתו, ברנדו דוד פלורס גרסיה, סמל אוריאל סגל וסמ"ר טדגר טקה – שהיו איתנו פה ולא שרדו לספר איתנו את הסיפור".
השבוע בעפולה נחנך בית הכנסת "משכן רזיאל" שהוקם לזכרו של רז כביטוי מועט לנחישותו, עוז הרוח ואומץ הלב. "על כל מחבל שהוא הוריד, הוא נתן לנו עוד הזדמנות לחיות", אומרת סמל נצר. "זה היה יכול להיות מאוחר יותר, עוד מחבל שזורק מטען, עוד מחבל שזורק רימון, עוד מחבל שמנסה להכניס את הידיים שלו ולירות עלינו".
